חג החירות או חג העבדות?
נקיונות לקראת חג הפסח
20.3.2013

ניקיון הבית לקראת חג הפסח מקובל בכל גוֹני הציבור הדתי ובמידה מסוימת אף בציבור החילוני. גם בנושא זה החרדים מתייחדים בהקפדה יתֵרה ובהכנסת חומרות רבות מעל ומעבר לדקדוקי המצווה (אנחנו הרי יודעים שאבק הוא לא חמץ.....).


מיד לאחר חג הפורים מתחילות הנשים החרדיות לנקות את הבית מכל חמץ גלוי או נסתר. מטרת הניקיון היא להגיע למצב של אי הימצאות חמץ בדירה, ולכן מתחילות עבודות הניקיון מהחדרים הרחוקים מהמטבח שאין בהם לכאורה הכנסה של מזון, ולאט-לאט מתקרבים אל אזורי האכילה והבישול. כל חדר שנוקה מוכרז ככזה ובני הבית יודעים שאין להיכנס אליו עם מזון כלשהו או עם חפץ שטרם נוקה לקראת הֶחָג.
 
הניקיון בחדרים כולל ניעוּר של כל חפץ שֶעלול היה להסתתר בו פירור חמץ, מיון כל הניירת וזריקה של כל חפץ שאיננו הכרחי, ניגוב אבק נסתר, כביסה של כל הטקסטיל בדירה – החל בריפוד הספה והווילונות וכלה בבגדים שבארון (כן, כן!! הבנתם נכון - מוציאים את הבגדים הנקיים מהארונות ומכבסים שנית לְיֶתֶר ביטחון). במיוחד מקפידים בכביסת מכנסיים – "מוציאים" את הכיסים החוצה לפני הכביסה, כך שאם נחבא פירור חמץ בקפלי הכיס הוא יישטף בכביסה, שוטפים במים ובסבון כל חפץ או רהיט העמידים למים - כולל צעצועי הילדים, הכסאות, השולחנות והנברשות (צעצועים שאי-אפשר לרחוץ ננעלים בארונות גבוהים עד לאחר החג).
 
בימים האחרונים לפני החג, כאשר אין כבר מצרכי מזון המוגדרים כחמץ האשה מנקה את המטבח. לצורך זה מוציאים את כל כלי היום-יום, מנקים את המגירות ואת המדפים ומניחים עליהם נייר על-מנת לשמור על הכלים הנקיים מפני מגע אפשרי עם חמץ עלום שנותר רחמנא ליצלן על המדף. את הכלים שבהם אין מתכוונים להשתמש בחג מאחסנים בארון אחד ונועלים אותו. את הכלים שבהם יש כוונה להשתמש בחג רוחצים ומנקים בהתאם להלכות (חלקם זקוקים לטבילה במקווה כלים, חלקם - להגעלת כלים). את המקרר מרוקנים מתכולתו, שוטפים את החלקים המתפרקים במים ובסבון, מנגבים את אלה שאינם מתפרקים, ומצפים הכל בניר אלומיניום. את משטחי העבודה מנקים ביסודיות, ולאחר מכן מכסים אותם בכיסוי עמיד ואטום קרי, נייר אלומיניום עבה במיוחד או PVC החתוך בהתאם למידות המשטח. על הכיורים "מולבשים" כיורי פלסטיק מיוחדים לחג הפסח. במשפחות חסידיות נהוג להיזהר מחמץ שעלול להיות במים, ולכן על פיות הברזים "מולבשים" מסננים העשויים בד דק ארוג בצפיפות, וכך גם על הידית של כיוון המים.
 
ההקפדות בנושא אִחסון הצעצועים שלא נוקו, בנושא הכביסה ובכיורים ובברזים הן חלק מן ההקפדות הנהוגות במגזר החרדי ואינן נהוגות במגזרים דתיים אחרים.
לעיתים, בתום הניקיון מודיעים בני המשפחה על כך באמצעות תליית שלט שהכינו הילדים על דלת הכניסה לבית. מטרת השלט כפולה: ראשית - זוהי הודעה פרקטית לשכנים ולילדים הנכנסים זה לביתו של זה – כאן כבר נקי ומוכן לחג "אז בבקשה, שכנים יקרים, אל תיכנסו אלינו כשמזון בידיכם". ושנית – זוהי גם הודעה לחברה הסובבת כי במקום הזה כבר סיימו את ההכנות לחג והמשפחה היא ברמה רוחנית גבוהה.
 
בימים האחרונים שלפני החג אפשר למצוא בבניינים החרדיים לא מעט ילדים האוכלים את ארוחותיהם בחדר המדרגות, מפני שהבית כבר נקי לחג.  
חג חירות שמח!!!

חריש, החרדים והמעלית
11.10.2010
 
מצוקת הדיור במגזר החרדי היא עובדה. על כך אין עוררין. מידי שנה נישאים כ-4500 זוגות צעירים הזקוקים לדירות. מספר הדירות הנבנות בכל שנה הוא קטן הרבה יותר.
 
מזה מספר שנים דוחף משרד השיכון לבניית שתי ערים חרדיות חדשות. "חריש" בקצה כביש 6 בוואדי-ערה, ו"כסיף" על צומת כביש 80 וכביש 31 בין באר-שבע לבין ערד.
בטווח הרחוק יותר דנים בעיר נוספת - "יסודות" – בנחל-שורק.
 
כבר כיום קיימות שלוש ערים חרדיות – מודיעין עילית, אלעד וביתר עילית – אשר תוכננו ונבנו במיוחד עבור האוכלוסיה החרדית.
 
אם ערים אלו נבנו עבור החרדים, למה אין בהן מספיק דירות?
התשובה לכך היא בו זמנית מאד פשוטה ומאד סבוכה, ומתמקדת במעלית !!!
 
בכל המגזר החרדי לא נבנים בניינים מעל לגובה של 5-6 קומות. למעט בשטחים משופעים שם ניתן לבנות בנין שגובהו הכולל הוא 10-12 קומות והכניסה אליו היא באמצע גובהו כך שיש לעלות 6 קומות או לרדת 6 קומות.
הסיבה להגבלת הגובה נעוצה בכך שהרבנים השונים אינם סגורים על השאלה האם מותר או אסור להשתמש במעלית שבת. אם ישנה מחלוקת בין הרבנים הרי שהציבור החרדי יעדיף תמיד את הפסיקה המחמירה יותר. כלומר, אין להשתמש במעלית שבת.
 
לפיכך מחוייבים החרדים בשבתות וחגים לטפס במדרגות מספר פעמים ביום ואין אפשרות לטפס יותר משש קומות.
 
אם היו הרבנים פוסקים לטובת מעלית השבת, היו היזמים יכולים לבנות על אותו שטח אדמה הרבה יותר דירות מגורים ובעיית הדיור במגזר החרדי היתה נפתרת בקלות ואפילו במחיר סביר.
 
החרדים, העבודה ומה שביניהם
12.5.2010
 
בימים האחרונים עולים שוב ושוב לכותרות החרדים ופרנסתם.
דוברים שונים מציגים את הנושא מנקודת מבטם הצרה וככל הנראה גם האינטרסים השונים משחקים תפקיד לא זוטר.
תרשו לי לעשות קצת סדר בתוך הסוגיה המסועפת הזו.
תפיסת הפרנסה בקרב החרדים שונה מהתפיסה החילונית. באופן עקרוני האדם החרדי לא מצוי במרדף מתמיד אחר העושר או אחרי הרווחה הכלכלית. הפגנת עושר (אמיתי או מדומה) איננה מעניינת אותו. בראש מעייניו מצויה הרמה הרוחנית של המשפחה ולא באיזה רכב הוא נוסע או כמה מאות מטרים מרובעים כוללת דירתו.
ההתנהלות כיום בכל הנוגע לפרנסה שונה מאד מנהגי העבר. עד מלחמת העולם השניה היו מרבית היהודים אנשים שעבדו לפרנסתם. מיעוט קטן של גאונים היה זה שעסק בתורה ופרנסתו היתה על עשירי הקהילה. הצעירה היהודיה העדיפה להנשא לגבר אשר יפרנס אותה בכבוד, ומכאן שתלמידי החכמים לא היוו "מציאה גדולה". לאחר המלחמה והשמדתן של קהילות רבות התעורר פחד בלב הרבנים שהגיעו לישראל כי עולם התורה ייעלם. מכיוון שכך הם החלו בהטפה לשינוי הרגלי החיים. האידיאל החדש היה תלמידי חכמים. כל הגברים נקראו לעסוק בתורה ללא קשר ליכולויותיהם השכליות. כחלק מהאידיאל החדש העדיפו הנשים להינשא לבני תורה ולא לגברים העובדים לפרנסתם. בדרך זו ובעידוד מסוים גם מצד מדינת ישראל נוצרה לראשונה בעם היהודי "חברת הלומדים". את דור הלומדים הראשון פירנסו הוריהם שעלו ארצה ועבדו לפרנסתם, קיבלו פיצויים מגרמניה וחסכו ככל יכולתם. בדור השני של הלומדים יכלו עדיין להתבסס בפרנסתם על מכירת נכסי הסבים שהלכו לעולמם, על הביטוח הלאומי ועל הקצבות שונות. בשנים האחרונות חלה תפנית מכיוון שבדור השלישי אין כבר מספיק כספים במשפחה ולא ניתן להתפרנס בכבוד וגם ללמוד תורה. בנוסף, הבינו הגברים כי לא כל אחד מסוגל ללמוד תורה. אי לכך החלה תנועה של גברים החוצה מהכוללים אל שוק העבודה.
היציאה אל שוק העבודה כרוכה בהתגברות על שורה של מכשולים. ראשית, שינוי התפיסה הבסיסית שעל-פיה הפרנסה היא קללה שהוטלה על האדם הראשון "בזיעת אפיך תאכל לחם", נוסף על כך - הקשר בין העבודה לבין הפרנסה איננו הדוק בתפיסתם של החרדים. את הפרנסה נותן הקב"ה, והעבודה שעושה האדם היא בבחינת "השתדלות" אשר לא תמיד מצליחה. שנית, מעמדם החברתי של האברכים גבוה ובעל יוקרה רבה. הוויתור עליו לא קל, ומלווה בלחצים רבים מצד הסביבה הקרובה (אשה, הורים, חמים, אחים, גיסים וחברים) שלא לעשות את הצעד הזה. שלישית, ההשכלה שרכש תלמיד הישיבה במשך שנות לימודיו מוגדרת מאד ואיננה מיטיבה עם הסיכוי למצוא עבודה.
גברים חרדיים אשר רכשו במהלך חייהם בעיקר השכלה תורנית לא יכולים לקום יום בהיר אחד ולהירשם למוסד להשכלה גבוהה, מכיוון שאין להם את תשתית הידע הרלוונטי. לעומתם, הנשים החרדיות מסיימות את בית הספר התיכון כשהשכלתן מוגדרת כמקבילה ל"תעודת בגרות". כך שאפשרויות רבות לרכישת השכלה והכשרה מקצועית על תיכונית פתוחות בפניהן.
עם ההכרה בצורך הקיים בציבור החרדי נפתחו בשנים האחרונות יותר ויותר מוסדות חרדיים המציעים השכלה גבוהה והכשרה מקצועית ברמה גבוהה הן לגברים והן לנשים. כיום, העיתונות החרדית מוצפת במודעות של מוסדות השכלה גבוהה והכשרה מקצועית המיועדים לגברים או לנשים חרדיים. בנוסף, עם סיום שנת הלימודים מפרסמים המוסדות הללו בגאווה רבה רשימות תלמידים מצטיינים.
התפיסה המקובלת בקרב האוכלוסיה הכללית בישראל גורסת כי האוכלוסיה החרדית היא עניה מאד. תפיסה זאת מתבססת על האזנה לזעקותיהם של העסקנים החרדיים מעל כל במה חילונית, ובעיקר על הנתונים הרשמיים המתפרסמים לאורך השנים על ידי גופים רשמיים של מדינת ישראל, אבל האם החרדים באמת עניים??

מספר עובדות מביאות אותי לחשוב שנית על רמת ההכנסה במשפחה החרדית הממוצעת.

  1. בשנים האחרונות יותר ויותר חברות גדולות במשק הישראלי, כגון שטראוס, עלית, טמבור, קוקה קולה, חברות הסלולר ועוד עושות מאמצים רבים להחדיר את מוצריהן לשוק החרדי. חברות אלה אינן עובדות לשם שמיים. אלו חברות מסחריות אשר ההכנסות והרווחיות עומדות בראש מעייניהן. אם השוק החרדי לא היה כדאי הן לא היו מקדישות כל כך הרבה מאמצים על מנת לנגוס בו.   
  2. מכוני מחקר גדולים, כגון גיאוקרטוגרפיה, מפרסמים נתונים על כח הקנייה הגדול של האוכלוסייה החרדית, הבא לידי ביטוי באזורי המסחר החרדיים השוקקים כגון רחוב רבי עקיבא בבני-ברק ושכונת גאולה בירושלים. ד"ר רינה דגני ממכון גיאוקרטוגרפיה הציגה נתונים לגבי כח הקנייה של הציבור החרדי, נכון לשנת 2006: סך כל כח הקנייה של המגזר החרדי הוא 4.8 מיליארד ש"ח בשנה, וסכום זה נחלק ל- 2.6 מיליארד ש"ח על מזון ו- 2.2 מיליארד ש"ח על כל השאר. אם נתייחס להוצאה המשפחתית על מזון, נמצא כי משפחה חרדית ממוצעת בת 8 נפשות מוציאה בחודש על מזון בלבד כ- 2,880 ש"ח, (2.6 מיליארד ש"ח לחלק ל- 600,000 חרדים בישראל = 4300 ש"ח לשנה לאדם = 360 ש"ח לאדם לחודש) וסכום דומה - על מוצרים שונים שאינם מזון. בנוסף על ההוצאות הללו המשפחה החרדית גם מפרישה כסף לחסכונות שונים. בשנת 2009, על פי גיאוקרטוגרפיה, ההוצאה הכללית גדלה ל- 3 מיליארד ש"ח על מזון.
  3. המשפחה החרדית תרכוש במהלך השנים דירות לילדים לקראת נישואיהם. חישוב גס מראה שמחיר ממוצע לדירה הנרכשת לזוגות צעירים (בערים החרדיות החדשות ובערי הפריפריה) הוא כ- 100,000 דולר. מכאן שעל ההורים מכל צד לתת כ- 50,000 דולר. למשפחה נורמטיבית יש 8-10 ילדים להשיא, כלומר - בסיכום כללי עליהם להוציא כחצי מליון דולר.
  4. ביקורים שערכתי בבתי חרדים לא הותירו בי רושם של אוכלוסייה ענייה. הגדרת המושג "אוכלוסייה ענייה" בעייתית במידה מסוימת עקב עמימותו. מילון אבן-שושן מגדיר את המושג "עני" כ"דל, אביון, קבצן, חסר-כל", וגם "מסכן, עלוב, סובל, אומלל." בעולם מתייחס המושג "אוכלוסייה ענייה" לעיתים קרובות לאוכלוסייה המתגוררת בשכונות צפופות ביותר, ב"בתים" עשויים גרוטאות פח ודיקט, בלא תנאים הולמים של סניטציה. ה"אוכלוסייה הענייה" לובשת בגדים קרועים ומלוכלכים, היא חסרת השכלה, עוסקת בזנות והסמים שכיחים בקרבה. במדינת-ישראל אין שכונות חרדיות העונות ולוּ לחלק מן התיאורים הללו. האוכלוסייה החרדית מתגוררת בדירות בנויות בבנייה קבועה, בדירות הללו יש ריהוט, מכשירי חשמל, חשמל, מים זורמים וביוב. אוכל ובגדים אינם חסרים. למשפחות הנתקלות בקשיי פרנסה עוזרת הקהילה באמצעות תרומות מזון, בגדים, חיתולים חד-פעמיים וכד'. מרבית האוכלוסייה, אמנם, איננה עשירה אך בהחלט אינה חיה בדלוּת מנוולת. היא משתייכת למעמד הבינוני.
     
    סיכום הנתונים וההערכות האלה מצביע, לדעתי, על כך שההכנסות הרשמיות המדווחות לרשויות במדינת-ישראל ומצביעות על עוני אינן מדויקות, בלשון המעטה. ההכנסה המשפחתית של החרדים גדולה יותר ומתבססת על הכנסות נוספות "טהורות" ממיסים ומדיווח, כך שסך כל ההכנסה המשפחתית מגיע לממוצע ההכנסה בישראל ואולי אף עולה עליו.
    כלומר, מרבית החרדים עובדים!! הם מוצאים את הדרך לפרנס את משפחותיהם בדרכים שונות. אם יש ברצונם להתפרנס מעיסוק במקצועות אקדמיים יואילו להכשיר עצמם בהתאם למקובל בכל חברה מודרנית ללא התערבות המדינה, ללא יצירת קריטריונים מיוחדים, ותוך השתלבות בכלכלה הישראלית ובמשק הישראלי. המדינה מצידה תואיל לבדוק יותר לעומק את אמיתות הנתונים לפני שתקצה באופן אוטומטי משאבים.
     

  

לא כולם חייבים להתגייס!!!

9.7.2012

אני יהודיה, חילונית, שירתתי בצבא, ילדי שירתו בצבא, ו... כן. זה מה שאני חושבת.

לאנשים שונים במדינת ישראל ישנן רגישויות שונות כלפי השירות הצבאי, והצבא מצידו

כבר הרבה שנים מעדיף לשחרר צעירים רבים מסיבות כאלה ואחרות.

הצבא ככל הנראה לא באמת זקוק לכל המתגייסים הפוטנציאליים.

ולכן, נקודת המוצא של התפיסה הציבורית צריכה להיות אחרת. במקום התפיסה הרווחת שאומרת "מה שלא הולך בכח הולך ביותר כח", אולי הגיע הזמן להבין שבאימוץ נקודת מוצא של יצירת פשרה הגיונית, החברה הישראלית תרוויח הרבה יותר.

כל צעיר וצעירה שחיים בארץ הזאת חייבים בהגיעם לגיל שמונה עשרה לתרום לחברה. בדיוק כפי שאלה המתגייסים תורמים.

החוק צריך להיות שווה גם ליהודים וגם לאלה שאינם יהודים.

כל מי שרוצה זכויות במדינה הזאת חייב להבין שזכויות נקנות באמצעות מילוי החובות.

אנשי המיעוטים – ערבים וחרדים – שאינם מעוניינים מסיבותיהם להתגייס לצה"ל, כל מי שאינם שייכים למיעוטים ובכל זאת מעדיפים שלא לשרת בצה"ל – אנרכיסטים, פציפיסטים, שמאלניסטים וכד' – את כל אלה צריך החוק לחייב בשרות חברתי.

שירות חברתי שאיננו קצר מהשירות הצבאי.

שירות חברתי שאיננו מכניס משכורות גבוהות יותר מהשירות הצבאי.

שירות חברתי שאיננו מתחשב בדת או בלאום.

שירות חברתי שכשמו כן הוא שרות למען החברה במדינת ישראל.

יתכבדו החרדים ויפעלו למען הקהילה בה הם חיים – יעזרו לקשישים, למשפחות קשות יום, לילדים חריגים, לילדים המתקשים בלימודיהם, יטפחו גינות וגני משחקים ההכרחיים בקהילות החרדיות, יעבדו בבתי חולים, בבתי כלא ועוד. צעירים אלה לא יצטרכו להפסיק את לימוד התורה. הם יוכלו בשעות שאינם בפעילות להמשיך וללמוד.

יתכבדו הערבים ויעבדו למען קהילותיהם בעזרה לילדים חריגים, בעזרה לקשישים, בטיפוח סביבת המגורים, במכבי אש, במד"א, במרכזי גמילה מסמים, במניעת תאונות דרכים.

כל שאר המתנגדים לגיוס גם הם יכולים למצוא תחומי פעילות למען החברה והקהילה, כגון, עזרה בהפעלת גני ילדים כך שהעלות להורים תהיה מינימלית (צדק חברתי), מד"א, משטרה, כיבוי אש, מועדוני נוער, קק"ל, בתי חולים וכד'.

המדינה תוכל להכריז על פרויקטים לאומיים כיעד לשירות חברתי המתאים לכל המגזרים, למשל, שמירה על נקיון החופים והמים, שמירה על איכות הסביבה באזורי תעשיה, ייעור ועוד.

הפיקוח על המשרתים שירות חברתי יהיה על ידי רשות עצמאית שבדומה לצבא תדאג להכשרת הצעירים לתפקידים אותם הם מעוניינים למלא, להצבתם במקומות המתאימים להם, תבדוק את נוכחותם ומילוי המשימות המוטלות עליהם, תשלם להם את משכורותיהם, תשחרר אותם בתום השירות.

צעירים בריאים בגופם ובנפשם אשר לא ישרתו בשירות הצבאי או החברתי לא יורשו לבחור או להבחר לכנסת.

לא יתכן שאנשים השוטמים את המדינה יהנו ממנעמיה אך לא יטלו כל חובה על עצמם.
לא יתכן שאנשים השוטמים את המדינה יבחרו או יכהנו בבית המחוקקים של מדינת ישראל, וישפיעו על אופיה וערכיה של המדינה.

מי שכן ישרתו בצבא להם יוענקו זכויות יתר בתחומי חיים שונים. למשל, נקודות זכות רבות יותר בדרך לקבלת משכנתא מהמדינה, הקלה בתשלום שכר לימוד, העדפה בקבלה למוסדות האקדמאים, הקלה בתשלומי מס הכנסה למשך זמן מסוים.

פתרון זה של שירות חברתי, יוכל להביא לפשרה ולגישור בין החלקים השונים של החברה בישראל, תוך מתן כבוד הדדי. המדינה תכבד את ערכיהם התרבותיים, והם יכבדו את המדינה. אימוץ פשרה יביא את כל המגזרים לעשיית צעד גדול ומשמעותי בכיוון הפיכת החברה הישראלית לפחות משוסעת ומפולגת.